משה גנן משוחח עם חמוטל בר-יוסף על חייה ושירתה ועל היחס בין ביוגרפיה לשירה.
(אוטוביוגרפיה בצורת ראיון, ספרא 2015)
משה גנן, ירושלמי בן 85, פליט שואה יוצא הונגריה, משורר, מתרגם, חוקר ועורך, אוהב את השירים של חמוטל בר-יוסף, אבל אינו מצליח להבין חלק מהם. הוא מציג שלושה שירים כאלה, וטוען שידיעות על חיי המשוררת היו עוזרות לו להבין את השירים ולקבל מהם את מה שהוא מבקש – פגישה אישית עם המשוררת.
חמוטל בר-יוסף, בת 75, ירושלמית שנולדה וגדלה בקיבוצים ומושבים, טוענת כנגדו שביוגרפיה לא עוזרת להבין שירים, שיהא יכולה אפילו להטעות, ושהיא כותבת שירים לא כדי לחשוף את חייה אלא כדי לגרום לקורא להרגיש: חבל שלא אני כתבתי את השיר הזה.
ובכל זאת היא מאפשרת למשה גנן לראיין אותה על חייה, בתנאי שגם הוא ייאות להתראיין על ידה. יש בינינו כמה מכנים משותפים, היא אומרת לו, והחשוב ביניהם הוא ששנינו בנינו את חיינו למרות אסונות שפקדו אותנו בילדותנו ובמהלך חיינו. הם פותחים בשיחה ממושכת, שכוללת גם ויכוחים על הקיבוץ, על השואה, על פוליטיקה. היא מספרת בפירוט על ילדותה, על אחיה שהנספה במלחמת השחרור, על הוריה, על ארון הספרים שלה, על ההתאבדות של בנה, על אהבותיה, חיי הנישואין והאימהות שלה, על הקריירה האקדמית שלה ועוד.
הוא מספר על משפחתו, על זיכרונותיו מהשואה, על אהבתו הראשונה, על תקופת לימודיו באוניברסיטה.
במהלך השיחה משולבים שירים וקטע פרוזה של חמוטל בר-יוסף ושירים אחדים של משה גנן, באופן שניתן להשוות בין הזיכרון לבין עיצובו הספרותי .
לקריאת הספר לחץ כאן
לרכישת מהדורה אלקטרונית לחץ כאן
השאר תגובה