יותר קל לשוחח עם חברים על ההתלבטות בין בתי אבות שונים להורים הזקנים, או אפילו מה לעשות עם חיית מחמד בשנת השבתון, מאשר בשאלה: היכן נכון ומתאים להניח ספרים שאין ולא יהיה בהם צורך? אני נוהגת להיפרד מבגדים ומספרים שלא השתמשתי בהם במשך עשר השנים האחרונות מתוך עיקרון שאותו ניסח ביאליק בשיר "גבעולי אשתקד": "הנובלות ילחכו עפר ותִחיֶנָה הַבְּרִיאוֹת", כלומר, שכדי להמשיך לצמוח נחוץ לפעמים להיפרד מן העבר, ושיש בזה אכזריות מסוימת. האינטרנט הפך ספרים רבים, בעיקר ספרי יען למיניהם, לגבעולי אשתקד.
ובכן, באיזה מקום בירושלים אפרד לנצח משלושים ושניים הכרכים של האנציקלופדיה העברית, האנציקלופדיה הזאת שהכרך הראשון שלה – מהאות אל"ף ועד "אוסטרליה" – הגיע בשנת 1949 לביתנו כשעדין לא היה בו ארון ספרים, והספרים היו מונחים על מדפי קרשים או מתחת למיטות מכוסים בשמיכה צבאית, ובארוחת הבוקר אכלנו חביתה מאבקת ביצים ונקניק שהגיע בחבילה מאמריקה? היא עמדה במדף המרכזי, הגבוה, של ארון הספרים בעל דלתות הזכוכית, והייתה האורים והתומים בשאלות גורליות, כגון: באיזו עיר נולד דויד בן גוריון? ("הורי מפלוינסק" היה טיעון מנצח בוויכוח); באיזו שפה דיברו האֶטרוסקים? מה הם תנאי האקלים בבירוביג'אן? את כל זה אפשר למצוא בקלות רבה יותר באינטרנט.
והיכן אניח את הקונקורדנציה המפוארת של מנדלקארן, שהריבוע האדום המוקף בזהב על שדרת כריכתו השחורה נראה בעיניי כמו סמל של בית מלוכה כאשר התקשיתי לשאת אותו, כה כבד הוא היה, להביא אותו לאבי שהכין את השיעור למחר. באיזו יראת קודש נשאתי אותו! הוא היה הסמכות העליונה באשר לכל מילה וביטוי בתנ"ך, הספר שממנו למדתי לכתוב בשיטת "ועכשיו העתיקי נא את פרק אל"ף בתהילים בכתב יפה", ואני העתקתי הכול, כולל סימני טעמי הנגינה.
והאטלסים של בראוור? ולוחות השמות והפעלים של ברקלי? והכרכים של ששת סדרי המשנה בעריכתו של חנוך אלבק? והתלמוד ביידיש מהדורת לונדון 1922? ומה עם כל ספרי הילדים – לתת להם להעלות אבק עד שייוולדו לי נינים?
ובכן, הפתרון לספרי קודש (כולל הקונקורדנציה) הוא פשוט: על הספסל בחצר בית הכנסת שבמעלה הרחוב. בירושלים יש בכל רחוב חנות מכולת ובית כנסת אחד לפחות, ולרוב בתי הכנסת יש חצר עם ספסל. ספרי הקודש שהנחתי על הספסל ברחוב שלי נעלמו במהירות רבה יותר מהבוטנים שאני מניחה במתקן ההאכלה לצפרים בחצרי. אני יכולה לראות את האנשים שמגיעים לבית הכנסת הזה עוברים ברחוב שלי בשעת בוקר מוקדמת ובמיוחד בשבת בבוקר. בשבת ירושלים נראית דתית, משום שמתפללי בית הכנסת יוצאים לרחובות כאשר החילונים נשארים בבית או יוצאים לטייל בטבע. בעיניי הלבוש ובעיקר הכובעים של הנשים מעידים על השקעה ומחשבה אישית רבה, והכיפות הסרוגות הן תרבות עממית ישראלית עשירה, מקורית לגמרי. אני לא מצפה מאנשים דתיים להיות מלאכים ואיני מתאכזבת לגלות שיש בהם פגמים, אבל אני מכבדת את המשמעת העצמית המתחייבת מאורח החיים שלהם, את הרצון שלהם ללמוד ואת השאיפה שלהם להיות צדיקים ככל האפשר. האנשים האלה לקחו את הספרים שהנחתי על הספסל בבית הכנסת ברחוב שלי.
ספרים אחרים אני מכניסה לעגלת הקניות וצועדת לכיוון פסי הרכבת שהפכו לטיילת. בפינת רחוב הרכבת ורחוב מסריק ניצבות שתי סככות בצורת האות רי"ש שמדפיהן עמוסי ספרים בעברית ובאנגלית, וביניהן ספסל. אני עוברת שם לפעמים בשעות הבוקר ורואה אנשים נעצרים, מעיינים בספרים, לוקחים אחד או שניים. אחדים מחזיקים בידם ילד בדרך לבית הספר או לגן, והם מסתכלים בספר יחד אתו, למרות לחץ הזמן. בשבת אחרי הצהריים יש שם אנשים רבים במיוחד, אחדים מהם יושבים על ספסלים סמוכים וקוראים. יפה לשמוע את השפות השונות שהם מדברים – עברית, רוסית, אנגלית, צרפתית. מישהו מהם ייקח את הספרים שהבאתי.
ספרי שירה אני מביאה למקום שבו אני נוהגת לקנות צמחים ודשנים לגינתי – המשתלה של חוות הנוער הציוני, בית ספר ופנימייה שהוקמו בשנת 1949 ככפר נוער לילדים פליטי שואה – שם למד אהרון אפלפלד בנעוריו – במטרה להכשיר אותם לחיי חקלאות. כיום לומדים שם מקצועות שונים, כולל גננות, בני נוער שהוריהם הגיעו בעיקר מרוסיה ומאתיופיה, וחלק מהם אף עושים עבודות מחקר במסגרת הלימודים. אחד המדריכים שלהם הוא מנהל המשתלה המשורר דידו (ש. דידובסקי), איש גבוה, רחב כתפיים ורחב לב, שעל שאלתי "מה שלומך?" עונה בדרך כלל "החיים יפות". באולם המכירות הקטן של המשתלה יש שני מדפים עם ספרים, ושם אני מניחה ספרי שירה לא נחוצים, שלא אקרא לעולם. כשאני נזכרת איך קניתי את ספרי השירה הראשונים שלי ("אוחזת ענף שקד" של יצחק שלו היה הראשון) כשהייתי בכיתה יו"ד, בכסף שהרווחתי משיעורים פרטיים בדקדוק לילדים בכיתה טי"ת, אני יודעת שלהם, לספרי השירה האלה – והרי שירה היא בבת עיני – אני גורמת את העלבון הגדול מכולם.
השאר תגובה