להיות אישה, להזדקן ולגור בירושלים – זה נשמע כמו מתכון לאסון, אבל תוך שאני מקיימת את כל השלושה אני מופתעת לגלות איזה מזל יש לי שזה קורה עכשיו. בתוך מהומת המחאה הפמיניסטית כדאי אולי לעצור רגע ולהודות, שכיום חייהן של נשים בישראל בכלל, ונשים זקנות בפרט, גם בעלות הכנסה נמוכה, הם טובים בהרבה משהיו חייהן של אמותינו וסבתותינו. זה נכון במיוחד לנשים שעבדו ומקבלות קצבת זקנה – פנסיה בלעז – הכסף המופלא הזה שנכנס מדי חודש לבנק בלי צורך לקום מדי בוקר לעבודה. עם הכסף הזה יחד עם קצבת הביטוח הלאומי אפשר לאכול, לגור, לבלות, ללמוד, לנסוע וליהנות מהחיים אם רק יודעים איך לקנות במקום ובזמן הנכון – בשוק, באינטרנט, במבצעים והנחות לגיל הזהב, בחזרות גנרליות של תזמורות, בכרטיסי טיסה מוזלים, אפשרויות שאמותינו וסבתותינו לא חלמו עליהן. אפשר לעשות זאת עם חברות או לבד – פשוט מדהים לראות את כל הנשים הזקנות האלה שמסתובבות להן בעולם, מטיילות, הולכות למוזיאונים, מתגוררות באכסניות נוער מטופחות (הייתי לאחרונה באחת כזאת בווינה, בקור של -5, נסעתי לראות את תערוכת הציורים של ברויגל, הכול בגלל הכתבה של דרור בורשטיין שהתפרסמה בעתון הזה).
הכול טוב ויפה – אבל למה בירושלים? העיר הזאת שמלאה חרדים וערבים, העיר הזאת שאין בה ים ולא נהר ואומרים שהיא לא נקייה, העיר הזקנה והחונקת, העיר שאין בה שום הרגשת חופש? ולא נגיד אף מילה על ראש העיר החדש – מי יודע לאן הדברים יידרדרו?
טוב, היה נחמד אילו היה בירושלים יש או נהר. אבל לעומת זאת את האוויר של ירושלים שום ראש עיר לא יצליח לקלקל. כשהאוויר הזה נכנס לך לריאות הוא עושה אותך קליל ומאושר, אפילו באמצע החורף. ירושלים היא עיר עם אופי, עיר עם סגנון, מסובכת אבל אצילה, זקנה וגאוותנית אבל עדינה ומיוחסת. את היופי המיוחד של בנייני האבן ושל העצים העתיקים במושבה הגרמנית והיוונית ואת הקסם של שכונת עין כרם אפילו רכבת קלה (בקרוב?) לא תוכל לקלקל. גם את הטיילת החדשה המקסימה, שהוקמה על פסי הרכבת בין המושבה הגרמנית לאצטדיון קולק, אי אפשר לקלקל. מבוקר עד ערב היא מלאה מטיילים, רצים, רוכבי אופניים, מטיילי כלבים, צועדי הליכה נורדית – מה לא. ועל הטיילת של ארמון הנציב לא נדבר, מחשש לעין הרע. משם אפשר לראות את הנוף היפה ביותר בעולם. אני הולכת לשם בסתיו לראות את פריחת החצבים, ובשאר ימות השנה סתם כדי להרגיש גבוה. לפעמים אני גם הולכת דרך שדרת גן הפעמון, שסוף סוף הצמיחה אפריון ארוך, עמוס פרחים, מתוך עמודיה הגבוהים, ותמיד – לפעמים בשעות קצת מוזרות – אפשר לראות שם נערים פלסטיניים משחקים כדורסל ומעשנים נרגילות, וגם משפחות פלסטיניות עושות פיקניק, הילדים משחקים במתקנים יחד עם ילדי משפחות חרדיות . בקיץ אפשר לראות את המחזה הזה – ילדים פלסטיניים וחרדיים חצי ערומים משכשכים יחד בבריכה העגולה שמעליה יש פסלי מתכת של חיות בכניסה לשדרה המובילה משכנות שאננים.
כן, בירושלים יש כובד, אפילו בחן הססגוני של שוק מחנה יהודה יש כובד, אבל זהו כובד של תבונה, של ישוב הדעת. יש בירושלים, במיוחד באזור המרכז, אווירת שלווה אירופית, אם תסלחו לי, וזה תורם לאיכות החיים, במיוחד של נשים זקנות. אני כבר די קרובה לממוצע הזה, ואני מתכוננת לעבור אותו, לא בעזרת השם, אלא בעזרת שימוש במערכות השירותים הרבות שעומדות כיום לרשותן של נשים זקנות.
תאמינו או לא, אבל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצאה שתוחלת החיים במחוז ירושלים היא הגבוהה ביותר בארץ: ממוצע של 80.1 שנים (לנשים 81.8), וזאת למרות הרמה הסוציו-אקונומית הלא גבוהה וצפיפות הדיור של חלק ניכר מהתושבים (בדרך כלל רמה נמוכה מקטינה את תוחלת החיים). היא גם מצאה ששיעור ההתאבדויות באזור ירושלים הוא הנמוך ביותר בארץ. תאמינו או לא, אבל יש לזה קשר עם מקומם של חרדים באוכלוסייה הירושלמית (את הערבים תושבה מזרח העיר הלשבה לסטטיסטיקה לא כללה במחקר). תאמינו או לא, אבל בכל קבוצה אתנית או תרבותית יש כל מיני בני אדם – טובים ורעים, טיפשים וחכמים, מעודנים וגסים, קמצנים ונדיבים, אלימים וסובלניים. אפילו בין החרדים הכי חרדים (אני מכירה כמה, אני מכירה גם כמה ליברלים שנשמעים פנאטיים כשהם מדברים על מתנחלים ועל דתיים). אני חושבת שירושלים היא העיר המעניינת ביותר בארץ, דווקא בגלל האוכלוסייה הכל-כך לא אחידה שלה.
טוענים ש"הדתיים משתלטים על ירושלים". המצב פשוט: לדתיים יותר חשוב לגור בירושלים מאשר לאנשים לא דתיים. הילדים והנכדים שלהם נשארים לגור בעיר הזאת, מקימים משפחות גדולות, מייסדים בתי כנסת, בתי ספר, מרכזים קהילתיים. יש בירושלים קבוצה שלמה של אנשים זקנים משכילים שבניהם ונכדיהם נטשו את ירושלים. חלק מהם פרופסורים בדימוס, רופאים, אמנים, מדענים – אנשים שהגיעו לירושלים בנעוריהם ללמוד באוניברסיטה העברית, שהייתה אז האוניברסיטה היחידה בארץ. אני פוגשת אותם בקונצרטים של מוסיקה קלאסית – יש בירושלים היצע מדהים של קונצרטים – והם נראים לא רע, רק קצת בודדים. ירושלים התרגלה להיות בודדה, מיוחדת, לא לגמרי ישראלית. נחמד לי להזדקן בעיר הזאת.
השאר תגובה