מוחמד (שם בדוי) לא יודע מה זה "ספרות", בשום שפה. הוא בן שתים-עשרה אבל נראה כמו בן שבע או שמונה, וגם קולו דקיק כמו של ילד קטן. יש לו משקפי שמש עם זגוגיות כהות צבעוניות, יש לו טלפון נייד, יש לו מכל חמצן, והוא מדבר עברית שמאפשרת לו להיות מתורגמן בין אביו לנהגת המכונית האדומה, לתת לה הוראות נסיעה ולשאול אותה כל מיני שאלות. אני נוסעת דרך גילה בכביש בגין למחסום 300 . בדרך מוחמד מתקשר ומודיע לי שאני צריכה לפגוש אותם לא במחסום אלא ליד "מלך השניצל". כשאני מגיעה מתברר שאין שם מקום לחנות. אני עומדת במקום אסור, וכל נהגי המשאיות הכבדות שיוצאות מבית צפאפה לגילה צופרים נגדי בכל כוחם. אני רואה סוף סוף את מוחמד עם משקפי השמש היפות שלו חוצה את האוטוסטראדה של גילה, מתפתל בין המכוניות, ידו נתונה בכף ידו של אביו ומושכת אותו אחריו. כרגיל הוא מתיישב מאחור, אביו לידי, אנו מברכים זה את זה בשלום (הערבית שלי מספיקה לשיחה בסיסית) ואני מתחילה לנהוג לבית החולים שערי צדק בכביש בגין, דרך קניון מלחה והמנהרה. בדרך מוחמד שואל אותי במה אני עובדת ומזמין אותי ליום ההולדת שלו. מה להביא לך מתנה? אני שואלת. הוא רוצה אוזניות לפלפון, מסוג מסוים. הוא ישלח לי את הצילום בווטסאפ.
מוחמד הוא אחד מהילדים הפלשתינים שמגיעים לירושלים מחברון, שכם, ג'נין ומכפרים סמוכים כדי לקבל טיפול בדיאליזה בהדסה עין כרם, שערי צדק, ואוגוסטה ויקטוריה. המספר הגדול יחסית של ילדים כאלה ברשות הוא תוצאה של נישואים בתוך המשפחה, נאמר לי. בתי החולים מקבלים מהרשות הפלסטינית תשלום על הטיפול, אבל ההסעה היא בידי מתנדבים.
נהגים ישראלים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – מסיעים אותם ואת הוריהם מהמחסומים אל בתי החולים ובחזרה, בחסות ארגון בשם Human without Borders , שמסייע לפלשתינים לקבל טיפול רפואי מסוגים שונים (בעיקר הקרנות וכימותרפיה) בבתי חולים בישראל. מתנדבי הארגון בתוך בית החולים דואגים להקל על המשפחות את התקשורת ואת תקופת האשפוז. לפעמים הם ממש מצילים חיי ילדים. בזכותם קורה שבית החולים מעניק למשפחה ללא תשלום מכשיר דיאליזה ביתי, סימילק (אבקת חלב) וכדומה. ראשי הארגון מארגנים ימי כיף לילדים החולים ומשפחותיהם בישראל, ביקורים אצל משפחות פלסטיניות שילדיהן נפטרו, סיוע כספי להורה שתרם כיליה לילד בתקופת ההחלמה שלו מהניתוח, ועוד.
לארי לסטר, לשעבר כתב שיווקי של חברות היי טק קטנות, שולח לי כל שבוע במייל לוח מסודר המכיל שמות של ילדים, טלפונים, יעדים , ושעות, ואני מקליקה כדי לבחור את הנסיעה שלי. בירושלים יש בין חמישים לשישים מתנדבים ומתנדבות, רובם אקדמאים, ביניהם שני פלסטינים מבית צפאפה (הם לא באים לאירועים המשותפים כדי לא לעורר חשד שהם משתתפים בנורמליזציה). רוב המתנדבים הם גמלאים, אבל יש גם כחמישה עשר צעירים.
איך הילדים והוריהם מגיעים ממקום המגורים שלהם למחסום? לארי מהסס קמעא, ואז מסביר, שברשות הפלסטינית יש עמותה של מתנדבים שמטרתה לסייע לפלסטינים בתחום הבריאות, כולל הסעות. ואולי רצוי לא לדבר על זה יותר מדי, הוא אומר.
סיפרתי ללארי שכל עותקי ספר שירים שלי, שתורגם על ידי נעים עריידי ויצא לאור בקהיר ב 2010, הגיעו לירושלים בדואר הדיפלומטי דרך אילת, כי במצרים חנויות ספרים לא מוכרות ספרות ישראלית שאינה אנטי-ציונית. האיש מחנות הספרים "יאפא" ביפו, שדיברתי אתו בטלפון על השקה, שאל אם השירים שלי ציוניים. לקחת לי רגע לענות: – בעצם, כן. ואז הוא אמר – אז לא, וניתק. בEducational Book Store בירושלים המזרחית, לעומת זאת, קיבלו את הספר בשמחה, קראו אותו, התפעלו ממנו, אבל הסבירו לי שאין מצב להשקה. – אנחנו צריכים להתפרנס, נאמר לי בקול מתנצל.
בדרך ל"שערי צדק" אביו של מוחמד התעניין לדעת אם נוח לי לנהוג במכונית עם מהלכים, ואם אני מכירה מישהו שמוכר מכונית ישנה בזול. מוחמד שאל אותי מה העבודה שלי. אמרתי לו שאני מלמדת ספרות. – ספרות? ספרות? הוא לא מכיר את המילה הזאת, גם לא בעזרת המילון של גוגל בנייד שלו.
השאר תגובה