מי שמגיע ברכב לירושלים ורוצה ליהנות לא רק מהתמונה האימפרסיוניסטית הרכה של פיקניק משפחות בגן סאקר אלא גם מהמראה הדרמטי, הקודר משהו, של עמק ומנזר המצלבה, ימצא את עצמו ברחוב רס"ג – הלא הוא רבנו סעדיה גאון, הבלשן ואבי הפילוסופיה היהודית מבבל. ושם, בין הפטיש היהודי והסדן של עצי הצליבה, ברחוב רס"ג 14, מתחת לעמודים של בית משותף, יהבהבו לנגד עיניו עצמים בלתי מזוהים, מסתובבים ומבהיקים, שיגרמו לו לחשוב או שהוא דון קישוט, או שהוא רואה תערוכה של אמנות קינטית, או ש… מה זה הדבר הזה? ובלי להרגיש הוא ימצא את עצמו מחייך.
ראיתי את המקום מחלון המכונית בדרכי לביתי פעמים רבות, אבל פעם החלטתי ללכת למקום, לראות מקרוב ולהבין מה יש שם.
ובכן, יש שם כמה עשרות שבשבות צבעוניות וכסופות עשויות מחלקי מאווררים ומכל מיני חומרים אחרים, על חלק מהם תלויות מצקות שהרוח נכנסת בהן ומסובבת גם אותן; יש הרבה דגלים, חלקם דגלי ארצות (סין, הונג קונג, אוסטרליה, ישראל) וחלקם המצאות פרטיות, חלק מהדגלים עשויים מחלקי עפיפונים או מפיסות בד; על הגדר יש שורה של מכלי פלסטיק בצבעים ובגדלים שונים, יש פסל של אדם שהשבשבת מסובבת אותו והוא נראה כאילו הוא עובד קשה, יש צנצנת מלאה פקקים מסוגים שונים, יש כובעי ארובה שהרוח מסובבת אותם, יש מאזניים, תוף של מכונת כביסה (מסתובב ברוח) מריצה, חישוקים, חלק תחתון של מכונת תפירה זינגר, יש כסאות שונים ומשונים, בובות, סירים, מחבתות, קומקומים. היו מאזניים אבל גנבו אותם. יש גם עצי פרי ויש גפן עמוסה ענבים שמטפסת על גדר האבן החיצונית.
מי שאחראי למחזה המשעשע הזה הוא ישראל-מידד דניאל. מצאתי אותו צופה על עמק המצלבה השטוח לרגליו מדירתו שבקומה הראשונה, יושב על כורסה תוצרת איימס שהוא קורא לה "כורסת ההרהורים". במצב הזה הרעיונות באים. הוא ואשתו רחל הגיעו לגור כאן בשנת 1993, והחלו לטפח גינת פרחים ועצים רגילה. כשהתברר שהקרקע בחצר חומצית מדי וגם פני ארצנו מתקמטים מחמת מחסור במים הוא הכין מתקן טפטוף ממכלי פלסטיק מחוררים. צבעוניים. זאת הייתה ההתחלה. אחר כך הוא העמיד שם שבשבת והלביש עליה תרבוש תורכי, אבל זה לא היה נראה לא אנרגטי מספיק. השכנים לא התנגדו. הם מוצאים מדי פעם פתקים ומכתבים כגון "כל שבוע אני עוברת כאן. הגינה פשוט מגניבה". "יורי שוטר קהילתי אוהב שרוף שרוצה גינה כזאת". "אין לי מלים לתאר כמה שהגינה הזאת רגישה אותי. תודה רבה!" בכל פעם שחולפות על פני החצר הצבעונית הלב מתרונן". "Thank you for bringing joy to those who pass by וכולי וכולי. אנשים שעוברים שם משאירים כל מיני חפצים וגם לוקחים. כך שיש לישראל-מידד תמיד עבודה. פרופסור אחד מבר אילן גם הביא לו גפן שלפירותיה יש טעם של מנגו. עוברים ושבים קוטפים ואוכלים אותם. ילדים נכנסים לשחק בחצר.
את כל זה מספרת לי אשתו רחל, כי לישראל-מידד יש בעיות שמיעה. היא למדה ספרות ולימדה עברית באוניברסיטה. הוא קוראת כל הזמן, לרוב המקביל. המשורר האהוב עליה ביותר הוא זלמן שניאור. לפעמים היא קוראת את "כוכבים בחוץ", לא שיר אחד אלא את כל הספר.
היא ילידת הארץ והוא הגיע הנה בילדותו מאזרבייג'ן, ודיבר אָזֶרית. כשהכירו היה נהג אוטובוס. שניהם גרו בעיר גנים. הוא הציע לה נסיעה בחינם הבייתה באוטובוס האחרון, בהסעת נהגים. זה היה מאד יפה בעיניה. הוא ביקש את ידה והיא היססה חצי שנה. הוא צעיר ממנה, לא לובש פיג'מה ולא נועל נעלי בית, סיפרה לחברתה. החברה אמרה: מה הבעייה? אז תקני לו! אז החליטה להסכים. אחרי 45 שנות נישואין ברור שהיא עדין מאוהבת ומתגאה בו. הוא אמן. אתו הכול פורח, היא אומרת.
השאר תגובה