בתשע וחצי, בקור אכזרי של ערב ינואר ירושלמי, צעדתי בכיוון הסינמטק . הלכתי להחליף סרטי דיוידי בספריית האוזן השלישית, הממוקמת בקומת המרתף של הבניין, מתחת לאולמות ההקרנה. עליתי על הגשר הגוחן מעל דרך חברון, גשר שנבנה כדי להפסיק את הטירוף של הולכי רגל המנסים לחצות את הכביש הזה , אך הוא גם נקודת תצפית נהדרת לנוף של בריכת הסולטן, חומת העיר העתיקה, בקעת עיר דויד – בלילה זה נראה כמו ים שחור מלא אניות פאר חוגגות. במקום הגשר עמדה חבורת נערים כבני שתים-עשרה שלוש-עשרה, מכורבלים במעילי רוח, חבושים כובעי צמר, אחדים מהם מעשנים. כשהתקרבתי שמעתי שהם מדברים ביניהם בערבית. כשחלפתי על פניהם נפנפתי באמצעי כלפי הסיגריה, נענעתי בראשי ימינה ושמאלה ואמרתי כמעט בלחש: -לא, לא טוב.
ירדתי מהגשר ופניתי אל המעלית כדי לרדת אל משטח הכניסה של הסינמטק. לפני שדלת המעלית נסגרה נדחק אל תוכה אחד מהנערים, ומישהו מהם צעק לעברי: – הוא מחבל! הוא מחבל! לא היה עליו שום סימן שהוא יכול להיות מחבל, ולכן פשוט לא הגבתי. בעוד המעלית עושה את דרכה למטה שאלתי אותו: – שו אסמק? – עבדאללה, הוא אמר. – אנא חמוטל, אמרתי. יצאנו מהמעלית, והחבורה חיכתה לנו למטה. אחד מהנערים ניגש אלי והושיט לי את ידו. הושטתי את ידי והנחתי אותה בידו. הוא גחן אלי ונישק את לחיי. קל היה לחוש שרק לפני זמן קצר הוא התחיל להתגלח. – שוקרן, אמרתי, והרגשתי כאילו קיבלתי נשיקה מהנכד שלי.
השאר תגובה