בצהרי היום, במרחק של עשרות מטרים ספורים ממחסום הכניסה האחורית של הכנסת, במרכז לחקר ציפורי ירושלים, אני מתבוננת ביונק דבש החוזר ונוחת על עמודי הפריחה של שיח מרווה ענקי המתנועעים ברוח, חוזר ותוקע את מקורה בפרחים הלבנים, כנפיו מפרפרות בהתרגשות. השם האמיתי שלו הוא צופית בוהקת (ובערבית "מלך הפרחים", סולטאן א-זוהור), יש לו ראש וחצי בטן כחולים מבהיקים, עורף וחצי גב ירוקים, והשאר חום-אדמדם. מייד אחריו עושה זאת אשתו, שצבעיה פחות מרשימים, ולנגד עינינו – אני יושבת מאחורי חלון גדול בתוך צריף שנקרא "מסתור" עם אמיר בלבן, אחד ממנהלי התחנה – שני ההורים מאכילים חבורת גוזלים צרחניים ופעורי מקור.
זוג צוצלות עורך לנגד עינינו פגישת שידוך מהוססת. לקראת הקינון באביב, שזה עכשיו, הזכר מבצע תרגילי תעופה, ואם הוא מצליח להרשים הם מצטמדים בזוג ובונים יחד את הקן.
במרחק מה זוג ירגזים מאכילים שלושה ארבעה גוזלים מצייצים בתחינה, במקורים פעורים. הם כבר פרחו מן הקן, אך עוד אין להם רישיון תעופה עצמאי. בינתיים – בחודש הראשון – הם מלווים את ההורים לכל מקום ולומדים. לא הכול בגֶנים.
צפרים רבות נוספות לנגד עינינו , מהן מקומיות, כך הצופיות, הצוצלות והירגזים, וגם דרורי הבית, סיסי החומות והבולבולים, אבל רבות מהן ציפורים נודדות, שזה עתה, חלק מהן ממש הבוקר, נחתו כאן בהמוניהן לאחר מאות קילומטרים של מעוף ממדבר סהרה ושאר ארצות החום בדרכן לארצות הקור, בתוכן גם מדהים במספרו של חטפיות לבנות עורף. . הן מעופפות בין קני הסוף העבותים הצומחים על חצי אי במרכז אגם קטן – או שמא מוטב לקרוא לו בריכה – דמוי כיליה, מהדסות ומדדות ליד מפל המים הקטן שמשמאל לאגם. האגם הוא לב ליבו של גן העדן הפתאומי הזה, כי ציפורים נודדות זקוקות למים המכפילים את משקל גופן לפני המשך המסע. קולות סופרן צרודים של צפרדעי נחל עולים ממנו. באופק נראה קו הרקיע, צמרות גן סאקר, בתי שכונת נחלאות, ובניין רב קומות שתקוע כמו סכין בלב הנוף.
: – חטפית לבנת עורף! פורצת הקריאה מפיו של גבר בשנות העמידה היושב לידי על ספסל הצפייה ומחזיק משקפת טלסקופית, דומה למשקפת שמחזיק אמיר היושב לידי. קוראים לו אבי, הוא גמלאי משרד הביטחון שהגיע הנה מכוכב יאיר, הוא צַפָּר חובב, ומאז שפרש מהצבא הוא מבלה כאן הרבה. מעברו השני של הספסל יושב בחור ישיבה כבן שש עשרה עם משקפת דומה. קוראים לו אריאל, הוא מישיבת "אש התלמוד" ליד הר-נוף. עכשיו בין הזמנים, אז אין בעיה לבלות כאן את הזמן, אבל גם בזמן הלימודים הוא בא. הרבה חברה מהישיבות, הוא אומר, משתתפים בפעילויות לשמירת הטבע, הוא אומר. פעם היו הולכים בין הזמנים לעשות רפטינג, גלישת מצוקים, טיולים וכזה, עכשיו יותר ויותר נכנסים לדקויות, הוא אומר, עושים דברים יותר עדינים, כמו צפייה בציפורים. – מה אומרים על זה הרבנים? אני שואלת. הוא אומר שהרבנים מבינים שזה לא מה שיוציא אותם מהישיבה. אמיר אומר שהנוכחות של חרדים באתרי טבע בעיר (למשל, עמק הצבאים, גן החיות התנ"כי) הולכת וגדלה במהירות.
לנגד עינינו מסיבת רחצה של שחורי כיפה – הכוונה לציפורים ממשפחת הסיבכים, הציפור הנודדת הנפוצה ביותר בירושלים (כך!), וזאת משום שכאן יש יותר צמחיית סבך ים תיכוני מבכל עיר אחרת בארץ.
אריאל מספר לי בינתיים שקבוצה של נערים שחורי כיפה השתתפו השנה, יחד עם 30 קבוצות אחרות מארצות העולם, במרוץ נדידת הציפורים שנערך בחודש מרס השנה בדרום הארץ כדי לגייס כסף לשימור נשרים במזרח אפריקה. מתוך 7000 דולר שגויסו הם לבדם גייסו 4000. קוראים להם "אלופי הנדידה".
אני שואלת את אמיר אם יש ציפורים מיוחדות לירושלים. הוא מסביר שבשפלה יש בעיקר ציפורים אופייניות לאזור שממערב לקו פרשת המים, אבל ירושלים נמצאת על קו התפר שבין מערב פרשת המים – היא אגן הניקוז של נחל שורק ונחל רפאים – ומזרח לו – אגן הקדרון, האוג, נחל פרת. ועוד: בירושלים אין ים ואין נהר (אבוי, איזו קנאה עורר בי פארק גני יהושע התל-אביבי!), אבל יש בה לא מעט מעיינות ונחלי אכזב: מעיין השילוח, מי נפתוח, בריכת ממילא, וכן בריכות מלאכותיות בגן הורדים, בגן הבוטני, בעמק הצבאים וכאן. לבריכה שלפנינו קוראים בריכת נימן. ציפורי תל-אביב אופייניות לאזורי כורכר וחולות, במישור החוף יש הרבה שיקשקים, כיוונים ושרקרקים. פה יש הרבה סיבכים, כי הם אוהבים סביבת חורש סבוך. תסתכלי, הנה אורח מתל-אביב, שלדג לבן חזה, צפור צבעונית מדי, רעשנית ואוכלת לא כשר. טוב, את השם שלדג נתן לו ביאליק, שגם הוא העדיף את תל-אביב.
עוד אנו מדברים ושוב פורצות הקריאות מפיו של הגמלאי מכוכב יאיר: – זמיר ירדן! סבכי טוחנים! לסבכי הטוחנים יש ראש וכנפיים חומות ובטן גדולה לבנה כקמח. את השם שלו נתן לו לא אחר מאשר מנדלי מוכר ספרים (הלא הוא שלום יעקב בן חיים משה אברמוביץ') בספר בן שלושה כרכים, שבו מנדלי ניסה לתרגם ספר בגרמנית שנכתב על ידי חוקר הטבע הרולד אטמר לנץ, ובתוך כך נתן שמות עבריים לצמחים, חיות (עופות וזוחלים) ודוממים מן הטבע, ובין השאר לציפורים. הוא, למשל, טבע את השמות עפרוני, נחליאלי, סבכי, חוחית, ירגזי, ועוד. המפעל כפוי הטובה הזה, הוא ספר תולדות הטבע: "על החי ועל הצומח ועל הדומם", שלושה כרכים שראו אור בלייפציג ובווילנה בין השנים 1861 ו 1872. בהקדמה לספר כתב מנדלי: "אני הנה בריתי [בראתי] את כל רעיון זה, לפשוט מלבוש נוכרי וללבוש את בגדי לשוננו הקדושה חמודות, והיו כרעיוני, ילידי רוחי ונפשי". מה הוא היה אומר לו היה יושב כאן עכשיו ושומע אותי משוחחת עם היושבים לצדי?
ב 23 באפריל המקום הזה, התחנה לחקר ציפורי ירושלים, חוגג את יום הולדתו ה 25. הוא היה קודם משתלה שנועדה להקמת גן הכנסת. המשתלה הוזנחה והפכה – יחד עם גן הוורדים וגן סאקר הסמוכים – לגן עדן לציפורים נודדות. אמיר יחד עם חברו ושותפו ד"ר גדעון פרלמן (שהוא גם קרדיולוג בבית חולים הדסה) הגיעו בוקר אחד למקום, ובעזרת רשת ערפל (רשת עדינה ללכידת צפורים) תפסו סבכי טוחנים עם טבעת מהריקס מוזיאון בשוודיה. הציפור הזאת עשתה 25,000 קילומטרים משוודיה לכאן! באותו בוקר הם החליטו לנסות לשמור על הפינה הקסומה הזאת. הם כתבו למנהל מקרקעי ישראל, אך לא זכו לתשובה. דווקא מהאגף לשיפור פני העיר של עיריית ירושלים (אז בראשותו של אהוד אולמרט) הם קיבלו את המפתח לצריף הגננים של המשתלה העזובה. כאן אני שומעת לשמחתי על הפרויקט "טבע בעיר" של עיריית ירושלים (ובעקבותיה עיריות אחרות בארץ), שמטרתו לשמר שטחי טבע לא מעובדים בתוך העיר, וזאת לאחר סקר טבע בעיר שנערך בשנת 2010 ותכנית מיתאר לטבע עירוני. המקום הזה פותח 24 שעות ביממה. בלילה אפשר לראות כאן דורבנים וקיפודים, ינשופי עצים, תחמסים אירופיים, ועטלפי פירות. בקיץ יש כאן סיורי לילה.
אני שואלת את אמיר איך הציפורים המקומיות מתייחסות לנודדות. הוא אומר שיש ביניהן תחרות על אוכל ועל מרחב, ואם האוכל שונה אין תחרות אגרסיבית. למשל, דרור הבית אוכל זרעים והסבכי אוכל חרקים. אבל המקומיות מתנהגות כבעלי בית שאין להמרות את פיהו. מצד שני, הן מעניקות ביטחון לנודדות, שלומדות מהן מה לא מסוכן: הסבכי השוודי יעשה אמבטיה בבריכה אחרי שיראה את הדרור עושה זאת. אני שואלת את אמיר אם ציפורים שעומדות בשורה צפופה ומפנות במהירות מקום תוך שינוי הרווחים ביניהן כשבאה ציפור אחרת (תמיד התפעלתי מהתנועה המהירה הזאת, שנראתה לי כמו כניסת רעיון חדש למוח) עושות זאת גם לציפורים זרות, או רק לבנות מינן, ומקבלת תשובה מאכזבת אך צפויה: רק לבנות מינן, גזעניות שכמותן.
וא-פרופו גזענות: 5 מתוך צוות של 50 איש במקום הם ערבים, ו 5 חרדים. הם מדריכים כאן סיורי קבוצות של ערבים ושל חרדים, לאחר שקיבלו כאן הכשרה והשתלמויות. – לכל קבוצה צריך להגיע בדרך אחרת, אומר אמיר, והפעילות המשותפת, כולל מחקר, יוצרת שיתוף ותקשורת. באתרי טבע אין מתחים פוליטיים, הוא אומר. סיפרתי לו על ידידי חוקר הציפורים מרמאללה שהתארח לאחרונה בביתי עם אשתו ושני ילדיו, והוא סיפר לי על קורסים בשפה הערבית שמכשירים כאן מדריכים העובדים גם מחוץ לישראל. הרוב מסובסד, כמובן, בזכותם של תורמים.
יוּ-וּ-וּ! קָנית אירופית! זועק אבי הצפר החובב. הציפור שהוא מצביע עליה אינה מרשימה במיוחד, אבל נוכחותה כאן מפתיעה, כנראה. אמיר ממהר להתחמש במשקפת. – היא פה בזכות הבריכה, הוא אומר בגאווה גלויה.
הוא לוקח אותי לביתן אריאל (ע"ש אריאל ויסמן שנפל מלחמת יום הכיפורים) מבנה אחר שבו כל מה שעף כאן ניטור וטיבוע, לאחר שלוכדים אותו בשקית רשת עדינה. – השעה היא 12.30, והיום טובעו כאן למעלה מ 200 ציפורים בעזרת מתנדבים שעברו הכשרה. אחת מהן – היא גרה בכרמי צור – עושה זאת לנגד עינינו לציפור בשם קנית קטנה (היא באמת קטנטונת), וגם בודקת לה את השומן מתחת לעור על ידי שניפה עדינה על נוצות בטנה. – זה הדלק שלה, שהיא אוספת כאן צידה לדרך אל דרום אירופה, מסביר אמיר. מקום הנחיתה הטבעי שלה הוא עמק החולה, אבל בדרך מאפריקה היא התפשרה עלינו. אמיר אוחז בידו סבכי טוחנים. – ציפור עדינה ומקסימה, הוא אומר, אחת כזאת שטובעה כאן נתפסה בדרום אנגליה.
ֱ– הוי חטפית שחורת עורף! נשמעת זעקה ממבנה המסתור, ואמיר ממהר להשקיף ולצלם.
מוליך אותי אל בניין המשרד, כדי שאראה "מבנה חי". מה זה מבנה חי? תיכף אבין, אבל בדרך אנחנו פוגשים גבר בן שלושים עם פיאות מסולסלות ארוכות וכיפה לבנה סרוגה גדולה, שהגיע הנה לאחר פגישת שידוך בגן הוורדים – זה אחד מהמקומות הידועים בירושלים למפגשי שידוכים, הוא מסביר – ואחרי הפגישה הוא בא הנה. קוראים לו עומרי, הוא בעל תשובה מזה חמש שנים, עובד בשמירה, גר קרוב לעין יעל אצל הוריו הלא דתיים והולך לטייל בטבע בשבת לפעמים. – הרבה חסידים הולכים ליער ירושלים לשם התבודדות, הוא מפיג את השתוממותי.
אז המבנה החי הוא המשרד, שבנוי מקירות אבן מקומית בלי כוחלֶה, והרווחים בין האבנים מאפשרים קינון לציפורים ולדבורים יחידאיות (דבורי בר חיות לפעמים לבד). הגג מכוסה אדמה ומציח יער של פרחי בן חצב יקינתוני תכולים, נוריות, תלתן הארגמן ומה לא.
אני מתבוננת בגג ואוזניי מלאות שירת זמירים ושחרורים. – זה אחד מפסי הקול הירושלמיים ביותר שיש, אומר אמיר. השחרורים עכשיו בסכנה: המיינה המצויה (ההודית), צפור שיר המסכנת ציפורים אחרות בעולם כולו, הגיעה לישראל. לא הספקנו לדבר על הדרארות. וטוב שכך. אני לא באמת אוהבת באופן אוטומטי ציפורים ולא בני אדם. ברוסית קוראים לאהובה "יונתי" וביידיש אומרים "ציפור שלי", מתברר שציפורים, כמו בני אדם, יש כל מיני.
השאר תגובה